עדות נכתבה ע"י חיה רוזנברג (הלנה פירקאוואסקה)

מתרגם מאידיש מ"ספר אוסטרובצה" 1971

הלנה פירקאוואסקה

חיה רוזנברג מהטחנה

 

על עבודת כפיה בגרמניה כנוצרייה

 

שמי הוא חיה רוזנברג. שמות הורי: שמעון ודינה.  הייתה לנו טחנת קמח ברחוב מלינסקא 18, אסטרוואצע, פולין.

כשפרצה המלחמה ונקבע היום האכזרי והמר שבו היו אמורים היהודים למות, הוצאתי תעודת זהות ארית על השם הלנה פירקאוואסקה. עם המסמכים האריים הללו יצאתי לעיתים קרובות מהגטו, ויכולתי לקנות לחם עבור משפחתי וגם עבור יהודים מסכנים אחרים שהיו בגטו.

יום אחד, לפני ששלחו את היהודים מהעיר, שוטטתי לי בצד הארי וכך המשכתי להיות נעה ונדה במשך 15 ימים שם מבלי לדעת מה לעשות עם עצמי.  נסעתי מעיר אחת לעיר אחרת ללא כל מטרה ברורה. עד אותו יום בו הגסטאפו תפסו אותי במרתף ונשלחתי לעבודת כפייה בגרמניה.

כשהגעתי לגרמניה נשלחנו לשהות בבית ספר ברנדנבורג,  ולמחרת לכל אחד הוקצתה עבודה מסוג אחר. הוטל עלי לתפור מכנסיים חדשים. לשמחתי הרבה פגשתי שם בעבודה נערה יהודייה מהעיר לודג'. עבדנו 10 שעות ביום תחת הפיקוח הלוחץ של האס. אס.

זמן קצר לאחר מכן כולם נלקחו ממחנה זה ונשלחו לבית חרושת לטנקים. במפעל זה עבדנו יום יום במשמרות של 12 שעות, בלילה או ביום. במחנה זה עבדו 6000 זרים מכל הלאומים. כל לאום היה במתחם מבודד שהוקף מסביב בגדר תיל דוקרנית. היו שם גם הרבה שבויי מלחמה. הישועה שלנו התבטאה באכילת 100 גרם לחם וחצי ליטר של מרק מימי, ליום.

אפשר לשער עד כמה גדול היה הפחד שלי, ילד יהודי שנמצא בין כל כך הרבה גויים. מאוד פחדתי שמתוך שינה אומר מילה באידיש ואז האס אס היו מופיעים מיד.

כשהיינו חוזרים מהעבודה שבורים ורצוצים, הגויים נהגו "לנבוח" על היהודים.  הייתה זו משימה קשה ונוראה להישאר בחיים עבור היהודים. אני סבלתי הן מבחינה פיזית והן מבחינה מוראלית. לא ידעתי מה צופן לי העתיד ולא האמנתי שיגיע הקץ לסבל ולצרות הללו.

 

ב-8 למאי 1945 שוחררנו על ידי הרוסים. הם הוציאו אותנו החוצה מהמחנה והתיישבו בו עם כל הצבא שלהם. הם תכננו לשלוח אותנו לעבודה בסיביר. מאוחר יותר הם צוותו אותנו לטרנספורט צרפתי וכך הגעתי לצרפת. סבלתי שם מאוד כיון שלא ידעתי את השפה והכל היה זר לי.

חייתי בצרפת שנים רבות ומשם עברתי לארגנטינה. בכל הארצות שבהן נדדתי לא הרגשתי כל חמימות. יותר ויותר הרגשתי שהבית היקר שלי  נעלם לעד.

כיום אני חיה בישראל עם הבן שלי, שבא להתנדב לארץ שלנו. הוא איש צבא וזה הפיצוי הגדול ביותר שלי עבור הדברים הקשים שעברתי בחיי.