לזכר נשמת איסר גרבר

20191204_082009_resized

לזכר נשמת

איסר גרבר

 

1922-2019

Isser matzeiva

דברי הספד של גדי רוזמרין, בנו של איסר, בלוויתו

איסר יקר, היום כשאני ניצב למראשותיך מלא גאווה והוקרה, לא מילות הספד אשמיע אלא רק מילות הלל, אבא יקר ואהוב שלי.

נפגשנו לראשונה כשהייתי בן 14, ומאז אתה הדהמת אותי כל שנה מחדש, הן בתעצומות הנפש שלך, והן מהיכולות שלך לסיים דברים, ולגרום לכך שהמעגלים נסגרים – אתה, לא השארת שום דבר ליד המקרה.

אתה היית איש של עשייה - אדם שעשוי מפלדה עם לב רך כחמאה.

אתחיל בסיפור שנות מלחמת העולם השנייה, המלחמה בנאצים, הגטאות, הפרטיזנים, ומלחמת ההישרדות.

קצת מקצה הקרחון של המלחמה המטורפת והבלתי אפשרית ההיא, הכרתי כשישבתי איתך מאות שעות תוך כדי הקלטה בטייפ, לסיפור שהפכתי מאוחר יותר לספר המספר  את סיפור חייך, את סיפור המלחמה בקלגס הנאצי, את מלחמת הקיום היום יומית, את המלחמה על החיים, שמעתי סיפורים שנשמעו מופרכים ולא אמיתיים כאותו סיפור על הצלתו של מייטק החבר שלך במחנה העבודה, שגופו נשרף כולו כאשר מיכל של שמן וזפת נשפך עליו, ואתה וחבריך הסתרת אותו במחנה העבודה, יצאתם לעבוד במקומו, שיחדתם את השומרים האוקראינים שיביאו לכם תרופות ופניצילין וכך במשך יותר משנה הסתרתם אותו בתוך המחנה, סעדתם וקיימתם אותו עד להחלמתו.

אודה שהסיפור נשמע כל כך הזוי שהייתי חייב לפני שאני כותב אותו בספרך לוודא את אמיתותו, ואומנם התברר לי שמייטק כתב ספר ופרק שלם מוקדש לסיפור על איסר הגיבור שהציל אותו ממוות בטוח.

יש המשך לסיפור הזה, לפני כשנה איסר ביקש ממני למצוא את ספרו של מייטק שהלך לעולמו בינתיים, ולא הצלחתי באיתור המשפחה והספר.

לימים, במסגרת עבודתי בכתיבת ספרי ביוגרפיה, נפגשתי עם משפחה בנס ציונה שרצו לתעד את זיכרונותיהם ובמהלך השיחה הגענו לכך שהם מכירים את מייטק מגדרה, שכמובן הוא כבר לא בין החיים, אבל הם יודעים שהבן שלו ממשיך לעבוד במכבסה המשפחתית בגדרה. קיבלתי מהם את מספר הטלפון ובדרכי חזרה לתל אביב צלצלתי לבנו, והמשך הסיפור מתאים לכל הניסים והמקרים שאיסר סיפר לי. וכך בנו מספר לי: "לפני יומיים קיבלתי טלפון ממישהו שמצא בספרייה שמוצבת בתחנת הרכבת סבידור מרכז, ספר עם הקדשה בכתב יד ויתכן שהוא בעל ערך לאותו אדם – למותר לציין שזה הספר שמייטק הקדיש בכתב ידו לאיסר על הצלתו – בפגישה מרגשת עם בנו ובתו של מייטק הספר הוחזר לאיסר.

לאחר המלחמה איסר עלה ארצה באוניית המעפילים "תאודור הרצל" שנתפסה על ידי הבריטים והוא נשלח לשלוש שנות מאסר בקפריסין. עד היום אני לא מבין, איך מדינה נאורה כאנגליה, תשלח 52,000 ניצולי שואה, ששרדו את מחנות השמדה, למאסר במחנות הסגר, גם פה איסר התגלה במלוא גדולתו ופעל רבות למען הברחת אנשי המחנה לארץ. במחנה פגש איסר את ברונקה, אימו של ברוך ולימים נישאו, אבל מלחמתו של איסר ממשיכה כשברונקה חלתה במחלת כליות קשה והוא נלחם במשך עשר שנות טיפול מסור עד ליום פטירתה העצוב.

נראה, שאחרי כל כך הרבה שנים, כשכל העולם נלחם בו, איסר הגיע סוף סוף אל השקט ואל השלווה. היו אלה שנים שבהן הוא הכיר את אימא, בנה מחדש את התא המשפחתי, שלח את ברוך ללמוד רפואה באיטליה כדי להפוך לאחד המנתחים היותר טובים בארץ, דאג לדרורית ולי כאילו היינו בניו, הקים חברה משגשגת, ולכאורה נראה שסוף סוף, האדם הזה, מתאושש ממהלומות העבר. ואז!! מתוך השקט המדומה, הכה בו הברק בפעם הרביעית – החברה התמוטטה, והוא נשאר בחוסר כל, וכאילו לא תמה כל מסכת הייסורים, שוב עברו עליו שני עשורים של מרדף, פחד, וחרדה מפני הבלתי נודע.

אבל לא!!! את האיש הזה אי אפשר לשבור! אי אפשר להכניע! האיש הזה בנוי מחומרים לא מוכרים, נראה שאף אחד לא יכול לגבור עליו! ושוב, מתוך התהום, הוא הצליח לאסוף את השברים, ותוך שהוא שואב כוחות ממקור בלתי ידוע, בנה את הכול מהתחלה, חסך אגורה לאגורה, שקל לשקל, והגיע למצב ששוב הוא יוכל לדאוג לעצמו ולאימא, לרכוש יחידת דיור מפוארת, לחיות בכבוד מבלי להזדקק לאף אחד, והכול בעשר אצבעותיו, תוך שהוא מביט בעיניו הטובות, וצוחק לעצמו, אני ניצחתי! אני ניצחתי!!!  אז מה הפלא שאדם חסון ויפה זה, היה מוּשָא הערצתי.

איש של עשייה אמרתי, אציין רק אחד מהפרויקטים שאיסר לקח על עצמו ועליו הוא הכי גאה פרויקט הנצחת משפחתו ואנשי עירו שנספו בשואה.

במשך שנתיים תיעדת ורשמת בעזרת נציגי "יד ושם" שמות של גברים נשים וטף מהקהילה שלך, אנשים תמימים וטהורים, שהושמדו בשואה על ידי הצורר הנאצי. זכרת ורשמת 1630 שמות של בני משפחה, חברים ושכנים, בני עיירתך שהועלו מתהום הנשייה ונרשמו על "דפי עֵד", ובזכותך יהיו מעתה ועד עולם עדות נצח, ולעולם לא יישכחו.

כמו כן הנצחת את עיירת הולדתך ואנשיה באנדרטאות שמוצבות בקריית שאול, בהרי ירושלים, וב"יד ושם". הסרת הלוט מאנדרטת ההנצחה, וקביעת לוח הזיכרון במערת הזיכרון, בטקס, שבו השתתפו אנשי "יד ושם" וקומץ השרידים מעיירת הולדתך, חתם את מפעל ההנצחה הגדול שלך. אין לך מושג איזו תחושה של גאווה חשתי במהלך הטקס המרגש, גאווה על כי, אתה, איסר איש ענק – אפשרת לי לגעת בך, לדעת שאתה שייך לי, או שאולי אני שייך לך, בכל אופן מודה אני לאל שזכיתי במהלך של יותר משנות דור לחיות במחיצתך.

רק בגיל 98, זקן השבט שלי – איש חזק ואיתן כסלע – הירשת לעצמך להרפות, כנראה הגעגועים לאימא הם שהכריעו אותך. עכשיו, תשחרר, תנוח, עברת בחייך מסע תלאות קשה, שאני או כל בן אנוש אחר לא מבין כיצד שרדת אותו.

איסר, היום, כשמסביבך משפחתך האוהבת, בניך, נכדיך ושבעת ניניך המדהימים והיפים שאוהבים אותך – חברים שקנית לעצמך במהלך חייך, אנשי יחידת האופנוענים של משמר הגבול שכל כך אוהבת אותך ושאתה כל כך גאה בקשר המיוחד שלהם אליך – היום, אפילו אתה איש גדול וחזק, תרשה לעצמך לנוח ולך לך עם חיבוק ענקי לדרכך האחרונה.

וכן נזכרתי יש לי עוד משימה קטנה אחרונה בשבילך: מסור לאימא דרישת שלום, נשיקה וחיבוק מכולנו.

!!!יהי זכרך ברוך