גוטא קרונגולד גריפל

מציאת מחסה בטוח לילדתי הביאה למפנה גורלי עבורנו: דבר זה איפשר לנו בזמן "האקציות" והגירושים, אשר בוצעו בגיטו, להימלט. מצאתי את עצמי מחוץ לגיטו, בבונקר תת-קרקעי אשר נחפר מתחת למרתף הבית של פולני, שופט בגמלאות אשר איפשר ל-7 אנשים להסתתר.  בונקר זה אשר ראוי יותר לכינוי מאורה נחפר מתחת ליסודות הבית, גובהו היה כמטר וחצי, ובמקום זה הסתתרנו במשך שנה וחודשיים. ללא אור יום, ללא מים, וללא כל תנאים אנושיים אחרים.

בימים הראשונים, פולני אחד, מכר של בעל הבית, נהג להביא לנו אוכל כדי להחיות את נפשותינו. אך הוא נתפס ועונה אבל לא הסגיר את סודם ונשלח לאושוויץ.

בלית ברירה נאלצנו לצאת מן המחבוא, בלילות, על מנת להביא אוכל. הסכנה היתה עצומה אך הרעב הגדול אילץ אותנו לסכן את נפשותנו ולצאת.

צחוק הגורל היה כי בבית זה, שמתחתיו הסתתרנו, נפתחה מפקדה של הגסטפו הגרמני. ההשמדה הטוטאלית ארבה לנו מעבר לקיר. הפולני הקדוש, בעל הבית, שמר את סודנו כל הזמן מבלי לבקש מאיתנו לעזוב. ובכך סיכן לא רק את חייו אלא את חיי כל בני משפחתו, אשר היו מוצאים, ללא ספק, להורג במקרה גל גלוי המסתור.  אחד המתחבאים, בחור כבן 17 בשם באדיאן, אשר גם אביו היה בין המסתתרים, נתפס בשעה שיצא להביא אוכל, הוא עונה עד מוות ולא גילה את מקום המחבוא.

אני הצלחתי ליצור קשר עם פולנים אחרים אשר חמלו עלינו ונתנו לנו מעט אוכל כדי שנוכל להחזיק מעמד. כך נמשך הסיוט שנה וחודשיים ללא קרן אור, על אדמה רטובה בין רמשים ובין עכברים. היינו חולים ופגועים בגוף ובנפש.

בשנת 1944 הגיעו הרוסים ושחררו את האזור. בתחילת 1945 הגעתי שוב אל העיר לובלין שם פגשתי את אחותי הצעירה פייצ'ה והיא אשר סיפרה לי את אשר עבר עליה ועל שאר בני משפחתי כל אותו הזמן. אחותי הייתה נערה יפת תואר וחריפת שכל בוגרת בית ספר תיכון. לאחר סיום לימודיה נכנסה לעבוד בבית החרושת של ההורים שלנו.

עם פרוץ המלחמה, ולאחר כיבוש פולין השתלטו הנאצים על בית החרושת ומינו לו מנהל פולני ממוצא ארי בשם קשמינסקי, אדם זה הוא אשר בשנת 1943 שלח את אבי ושאר בני משפחתי אל מותם. זה היה כשנה לאחר שאימי כבר נשלחה למחנה ההשמדה טרבלינקה - שם היא נרצחה.

עם השתלטות הגרמנים על עירנו, נמלטה אחותי, בסיוע תעודות מזוייפות, כפולניה בשם פליציה קביאטקובסקה, לעיר הבירה וורשה. עד מהרה היא הצטרפה למחתרת הפולנית האנטי-נאצית ופעלה בה תוך שימוש בשם הכיסוי "גניה". עימה היה גם בעלה אנטוש מקונין שלא הצליח להשיג תעודות מזוייפות והוסתר על ידה. לאחר תקופה קצרה בהיותם ברחוב, הם זוהו על ידי פולנים אשר התנפלו על בעלה חטפו ורצחו אותו.  היא עצמה הצליחה להמלט.  גם לאחר מאורע זה היא המשיכה בפעילות מחתרתית, פעילות זו כלל הפצה של חומר מחתרתי, כבלדרית בשרות המחתרת, היא הבריחה והסתירה כלי נשק. את הפעילות הזאת היא ניהלה תוך כדי עבודה מסורה כרוכלת ומוכרת סיגריות ב"כיכר שלושת הצלבים" בוורשה יחד עם שאר אנשי המחתרת שפעילותם התפרסמה לאחר מכן בספר הידוע "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים". יחד עימה היו לוחמי מחתרת נודעים כ"בולסלס", "יאז'י" ו"אנטק" שהיה מפקד החבורה ואף זיכה אותה לאחר המלחמה בתעודת הוקרה והערכה על כך.  אנשי המחתרת שהיו פולנים, ידעו על דבר היותר יהודיה.

אחותי זכתה לראות את סיום המלחמה ונפילת הנאצים. היא זכתה לכבוד ולהערכה על תפקידה במחתרת ואף מונתה להיות מזכירתו של ראש ממשלת המעבר הפולנית. היא הומלצה על ידי חבריה ומפקדיה במחתרת לתפקיד מפתח באירגון המודיעין הפולני שהוקם לאחר המלחמה.

אך הגורל תיעתע בה. חודשים ספורים לאחר סיום המלחמה ולאחר שנפגשנו בלובלין נסענו, אחותי ואני, לעיר מולדתנו אוסטרובצה כדי לבדוק מי ומה שרד מהמלחמה. לאחר מספר ימים של שהות בעיירה חזרתי לוורשה, כדי לחפש את בתי. באותו לילה התנפלו תושבים פולנים על קבוצת היהודים שחזרו לעיירה ורצחו אותם באכזריות. הם עשו זאת כי חששו שיאלצו להחזיר לשרידי המשפחות שניצלו את הרכוש עליו השתלטו בזמן המלחמה.

בין הנרצחים היו בנוסף לאחותי גם בני משפחת רוזנברג, הלה שפיגל, הרשל זילברברג ואחרים. אחד הניצולים שהעמיד פני מת בהתקפה הזאת, ובכך מילט את נפשו, העיד מאוחר יותר במשפט שנערך לרוצחים וחלקם אף הוצא להורג.

גריפל גוטה.